למה אתה כבר לא כותב בבלוג?
פעמיים בשבוע אחד שאלו אותי.
נתתי את התשובה הרישמית שהבלוג הזה פעיל רק כשמטייל
אבל שמחתי לגלות שיש למילים שלי בית
מישהו שומע אותי
חם בתל אביב.
ועוד חודש בסוף יולי אני מגשים חלום, קטן
גדול
מציג עם אחותי את הפרויקט הטרי של האחים שטיאט, ביחד עם טל חלוזין ומיכאל שנער
Taxilink
מדבר וחי את זה כל כך שמשאיר את הלינק מעל לספר למי שלא פגשתי
פעם בכמה שנים אני זוכה לפרויקט כזה
שנפרס על שנים, ומלקט לי פיסות של מחשבות שמנקרות
לוקח הרבה זמן להבין את החיבור של כולן
ועכשיו זה קורה, בהפתעה
יש חוטים דקים שנמתחים בין ההרהורים
בשבוע שעבר ביקרתי בנמל בפסטיבל כחול ביפו
קבוצה של אמנים ישראלים בשם “איפה דנה?” לצד סנטראלה הפולנים יצרו עבודה מרגשת
חורף פולני
גוף תלוי במרכז רחבה עם סדרנים מאופקים וארופאים
סלקטורים בזיעה הלחה שבתל אביב, בוחרים את מי שיזכה לתחוב ראש לאוביקט ולזכות ברגע חורפי
מזגן קפוא והקרנה של קטעי וידאו מושלגים מפולין
במציאות חלופית שהיא לא כאן, זה ממש לא ישראל
כי מסביב יפו-תל אביב מנסה להתפלח בתור
ועם ראש בקופסא, כמו בת יענה
אני בורח עם עוד שלושה ראשים נוספים מזן נדיר
הראש באוויר הגוף באדמה
עבודות כאלה הן שער למקום אחר
לשכוח לדקה וחצי מציאות ציבורית ולהתכנס בקופסא
היה מעניין להסתכל על האנשים בחוץ
שוכחים שמחובר גוף לראש בקופסא
אני מרים אגודל ומאותת לעולם שטוב לי בפנים מבלי לדעת מי רואה אותי שם בחוץ
הסתכלתי על החבורה היוצרת הזאת
סיפרו שכבר חודש עובדים עד אפיסת כוחות
ושתמיד בדקה התשעים משהו קורס ואז מסתדר
הם הלכו בין הקהל זורחים וזה עשה אותי מאושר
אני מאחל לעצמי את הכל
היצירה הסוערת ברגעים האחרונים שלפני המבול
למצוא משמעות שתתן לכמה אלמונים מאוסטריה את הטעם של קיץ ירושלמי
במונית ישראלית.
