שמיים אפורים ואנשים בגלימות אדומות

באינטרנט. לצידי תיירת אוסטרלית, הודי שמפשפש ברשת ונזירה בודהיסטית לבושה אדום עם ראש מגולח.
הן נראות קצת כמו גברים. או שהנזירים נראים קצת נשיים. משהו רך באנשים האלה, ולא סתם מתגלגל למקדש הגדול כמה שיותר. מקדש פשוט, עץ ואבן. ובחוץ גן קטן לשבת ונוף שלוקח רחוק רחוק, או קרוב קרוב כשכל האיזור מכוסה בערפל סמיך.
כמה תכננתי לספר לכם את כל הסיפור שגלגל אותי לקורס ציור הטיבטי הזה, אבל היה נראה שלא הצלחתי למצוא את המילים לספר. אז מוותר ונספר כבר בארץ.
נהיה לי צפוף בבאגסו. הרביצה האינסופית מקפה לקפה ( וכבר לא שותה קפה מאז שהגעתי
אז במקום עברתי ליומיים למקלודגאנג’. כי יש אמת במקום הזה שאוהב.

מוצא מקום לפני יומיים לשים מוסיקה חדשה על האייפוד. כמה אושר ב-30 רופי.
כי רגעים מדויקים חייבים להיות מלווים בשיר הזה שנותן לרגע משמעות אחרת.
גידי גוב באמצע יער של עצים ארוכים ודקים בערפל, מעליהם המרכז לויפסאנה, שקט שקט.
כמה טוב להיות גידי גוב….

ורק לתחושה של אנשים שבאים והולכים עוד לא התרגלתי. לכל המפגשים האלה כאן יש אורך נשימה קצר מדי, מתומצת.
קורא לפעמים חדשות מהארץ, רק כדי להעריך את הזמן הזה שיש לי כאן,
מחוץ לקול העצוב של גלעד שליט
ולדיווחים על מלחמה בקיץ
ואני איפה, תמיד בצל הר ענק. כזה שמגן עלי ושמזכיר לי כמה העולם גדול ואני קטן
אני אורז יפה קצת שקט ושלווה
שולח לכולכם לפני שמתחיל הסוף שבוע
אני נוסע מחר לנופש מהנופש כאן באיזור, מרחק כמה שעות מדהארמסלה. אני ותיק קטן צמוד לגב, משאיר כאן את שאר הדברים. הבית האינטימי שלי.
על קיר קטן מוצא דף. ציטוט של הדלאי למה:
“מהרגע שאנחנו נולדים אנחנו זקוקים לתמיכה ולאהבה של ההורים שלנו. גם לעת זיקנה אנחנו תלויים בהבנה ובחמלה של אלו שסובבים אותנו. אז איך זה שבתקופת החיים שלנו אין בנו מספיק הבנה להעניק למי שמסביבנו את אותה תחושת בטחון”

באמת הגזמתי הפעם לא?:)
שיהיה סופ”ש טוב לכולכם